A Neuropsychoanalytic Perspective on The Hard Problem of Consciousness – סקירת הרצאתו של פרופ' סולמס


בפברואר השנה נערך יום עיון בנושא המודעות, ה- consciousness, מטעם הפורום הישראלי לנוירופסיכואנליזה. אורח הכבוד של הכנס היה פרופ' מארק סולמס, נשיא החברה הבינ"ל לנוירופסיכואנליזה.
בשתי הרצאות פרש פרופ' סולמס את הבנותיו על ה – consciousness מתוך שתי פרספקטיבות. הראשונה, נקודת המבט הפילוסופית, מתייחסת אל עצם היווצרות המודעות, כלומר היווצרות החוויה המנטלית מתוך תהליכים פיסיקליים-ביולוגיים, כאל ה- "שאלה הקשה", ה – "hard problem" בפילוסופיה. השניה, נקודת המבט הנוירופסיכואנליטית, מתבוננת ב- consciousness בניסיון להצביע על התהליכים המנטליים והפיסיולוגיים, תוך הכרה בכך שאלו שני היבטים נבדלים לתופעה אחת.

ה – hard problem: שאלה המודעות, שורשיה הפילוסופיים והמדעיים
כשעוסקים במהות ה – consciousness, התודעה, מתעוררת שאלה, שנוסחה כ- "hard problem" ב- 1995 על ידי דייויד צ'אלמרס, מדען קוגניציה ופילוסוף. זוהי שאלה מרכזית הנודעת למפגש בין חומר למחשבה: כיצד יכולה להתעורר חוויה מנטלית מתוך תהליכים פיסיקליים? זוהי שאלה פילוסופית עמוקה, עמה פתח סולמס את עיסוקו בנושא ה – consciousness.
העניין בנושא התודעה נטוע בשורשיו של העיסוק המדעי בביולוגיה של האדם. מאז המאה ה – 19, עת נוסדה החברה הברלינאית, שכללה קבוצה של חוקרים מתחום מדעי החיים, נולדה השאיפה להסביר את תהליכי החיים באמצעות חוקים פיסיקליים. שאיפה זו נוצרה כרוח נגדית לתפיסה של יוהנס מילר, אבי ה"ויטליזם", שהיה מורם של רבים מבני החברה הברלינאית. הוא טען שליצורים חיים ישנו כוח מיוחד, כוח החיים, ה"ויטליזם". כוח זה אינו ניתן להסבר על ידי חוקי הפיסיקה. תלמידיו, חברי הקבוצה הברלינאית, רצו להוכיח שהוא טעה.
פרויד, תלמידו של ארנסט פון-ברוקה, חבר הקבוצה הברלינאית, המשיך בדרך זו. הוא החל ב 1895 בכתיבת ה"פרויקט", בו הוא עשה ניסיון לתאר תהליכים מנטליים באמצעות חוקים פיסיקליים. אולם, לאחר שנה הוא זנח את הכתיבה, לאור ההבנה שבאותה עת המדע לא התפתח מספיק בכדי שניתן יהיה להסביר תהליכים אלו. במקום זאת הוא פנה לכיוון הפסיכואנליזה, וייצר מטא-פסיכולוגיה חדשה, במאמץ להסיק ולנסח מהם החוקים שבבסיס ה – mind.
לידתה של הפסיכואנליזה יצרה לאורך עשרות שנים הפרדה בין העיסוק המנטלי לבין העיסוק בפיסיולוגי, והותירה את העיסוק בתודעה ובמה שיכונה עשרות שנים אחר כך כ- "hard problem", בעיקר בתחום הפילוסופיה.

ה- consciousness מנקודת מבט מוניסטית-דואליסטית
בפנייתו לעסוק בשאלה זו, מזהה סולמס, את ניסוחה כאבן הנגף בפני פתרונה. השאלה כיצד הפיסי מייצר את המנטלי, היא שאלה מוטעית לדבריו. היא דומה לשאלה כיצד הברק מייצר את הרעם. אולם, כמו שהברק אינו מייצר את הרעם, כך התהליכים הפיסיקליים אינם מייצרים את החוויה, את ה consciousness. כמו שהברק והרעם הינם שני היבטים של אותה תופעה אלקטרומגנטית, כך התהליך המוחי-פיסיולוגי, והתהליך המנטלי-החוויתי הינם שני היבטים של אותה תופעה. זוהי תפיסה המכונה "מוניזם דו היבטי (דואליסטי)". כלומר, תופעה אחת, לה יש שני מופעים שאינם ניתנים לצמצום האחד בשני.
ההדגמה הדרמטית ביותר שניתן להציג בהקשר זה, היא דוגמא ידועה אודות מרי, מדענית העוסקת הנושא הראיה, אך היא עצמה עיוורת. אף על פי שיש בידיה את כל הידע המצוי אודות תהליכי הראיה (ההיבט המכניסטי, מטריאליסטי), היא עצמה אינה מכירה את חווית הראיה (ההיבט המנטלי-חוויתי).
כאשר מתייחסים להכרה לא כאל תוצר של התהליך הפיסיקלי (כמו שהרעם אינו תוצר של הברק), אלא כאל היבט אחר של אותה מהות, ניתן להתייחס אחרת אל ה hard problem. ניתן לזהות מהם החוקים שעומדים בבסיס התופעה, אשר יהיו ישימים לשני היבטיה. לדוגמא, אפשר לחשוב על הזיכרון כעל תופעה אותה ניתן לחקור בהיבט הפיסיקלי-מכניסטי: לזהות מהם המבנים, החומרים והדינמיקה המוחית המתרשת במהלך הזיכרון, ובד בבד,לעמוד על ההיבטים החווייתיים השונים של הזיכרון – זיכרון מוצהר לעומת סמוי, אפיזודי לעומת סמנטי, וכן הלאה.

מדוע אנו זקוקים למודעות? על קוגניציה, רגש ומודעות
לאחר שנקודה זו הובהרה, עולה שאלה משמעותית אחרת – מדוע אנו זקוקים בכלל לחוויה, ל – consciousness?
מחקרים רבים מצביעים על כך שמרבית מהיכולות הקוגניטיביות אינן מודעות (למשל, מחקרים על קריאה תת סיפית). כך שהמודעות אינה נדרשת לשם אופרציות קוגניטיביות. המודעות איננה נחוצה אפילו בתהליכי הבחירה, כפי שמצביעים מחקריו של ליברט. ליברט הראה שה- readiness potential של הפעולה במוח, כלומר, ההתעוררות הנוירונלית של הפעולה, מקדימה את תחושה הבחירה בפעולה בכמה מאיות השניה.
לעומת זאת, מודעות קיימת גם כאשר אין כלל יכולת קוגניטיבית, כפי שניתן להתרשם מתגובותיהם הריגשיות של ילדים שנולדו ללא קורטקס. ניתן לראות תחושות של הנאה, של תסכול, של היקשרות אצל ילדים אלו, למרות שאין אצלם ייצוגים כלל.
ממצאים אלו מצביעים על כך שהמודעות היא ריגשית. המודעות היא אפקטיבית (affective). פרויד טען זאת כבר ב 1915, כשציין שהמהות של הרגש היא שאנו ערים אליו. לא ניתן לדבר על תחושה לא מודעת, כי התחושה חייבת להיות מוחשת, נחווית.
Moruzzi & Magoun שפירסמו ב 1949 את גילוייהם על ה- reticular activation system (מערכת התצורה הרישתית), מבני עומק במוח המייצרים את היכולת להכרה ולמודעות, השפיעו על ההבנה שהכרה אינה תלויה במבני מוח גבוהים, קורטיקליים, אלא במבנים מאוד בסיסיים. המודעות היא מאפיין אינטרינזי, מהותי, של המוח. פעילות מערכת התצורה הרישתית משמשת כמעין "מתג" שקובע את רמת העוררות/מודעות. פגיעה מזערית במבנים אלו גורמת לקומה, כלומר, הם הכרחיים ל – consciousness.
פאנקספ, מייסד תחום ה Affective Neuroscience, חיבר את העוררות/מודעות אל הרגשות, בציינו שרמת העוררות/מודעות תמיד תהיה צבועה בגוון ריגשי מסוים. מערכת התצורה הרישתית מייצרת את עצם המודעות שמאירה את איזורי המוח הגבוהים יותר. איזורי גזע המוח מפרישים נוירומודולטוריים, לא נוירוטרנסמיטורים. כלומר, החומרים המופרשים מאיזורי המוח העמוקים מייצרים שינויים כלל מוחיים, הם מאירים/מעירים את כלל המוח. יחד עם זאת, המודעות תמיד תהיה צבועה בגוון ריגשי. ובאמת, מרבית התרופות הפסיכיאטריות פועלות על מבנים במערכת התצורה הרישתית. תרופות אנטי דיכאוניות, SSRI, פועלות על גרעיני ראפה (Raphe nuclei). תרופות אנטי פסיכוטיות, המשפיעות על רמת הדופאמין, פועלות על האיזורים הטגמנטליים (Tegmental area). תרופות נוגדות חרדה פועלות על ה – Locus Coeruleus. כל המבנים הללו הם חלק ממערכת התצורה הרישתית.
האיזורים הגבוהים, הקורטיקליים, אינם אחראים על עצם החוויה, על המודעות האפקטיבית. רואים זאת דרך מחקר שהראה כי לא ניתן להבחין בין חיות בריאות לבין חיות שהוסר להן הקורטקס. למעשה, במחקר זה השופטים שהתבקשו להבחין בין החיות הנורמליות לחיות ללא הקורטקס, נטו לזהות את החיות ללא הקורטקס כנורמליות (!). הבעת הרגש שלהן והחיות שלהן היתה עוצמתית יותר בהשוואה לחיות עם קורטקס.

הומיאוסטזיס, רגש ומודעות
ועדיין, השאלה בדבר הצורך במודעות האפקטיבית, נותרה. כדי להשיב עליה עלינו להבין מדוע קיים רגש. פרופ' סולמס קושר בין הרגש לבין סטיה מהמצב ההומיאוסטטי. כאשר אני נמצאת במקום החורג מהיכן שציפיתי להיות, אחווה רגש מסוים, הקשור לצורך שלי שלא נענה. לכל רגש יש איכות שונה, המכוונת אותי לפעולה שונה לשם סיפוק הצורך. הרגשות מסמנים לנו מספר דברים: שיש לנו צורך, מהו הצורך המסוים, ומה עלינו לעשות כדי לספק אותו.
מרבית הרפלקסים האוטונומיים שלנו אינם מודעים. הגוף שומר על ההומיאוסטזיס ללא מודעות. רק כאשר הגוף אינו מצליח להגיע לאיזון באופן אוטונומי, מתעורר הרגש ומניע לפעולה בעולם, בחוץ. זה הרגע בו נכנסת המודעות לתמונה. הרגש מכוון את האורגניזם בעולם של חוסר וודאות, משום שהרגש הוא בעל ערך הדוני, valence, שמכוון אותנו בעולם. אל מה להתקרב וממה להתרחק, במה לבחור וממה להימנע. וכך אנו לומדים מן הניסיון.
למעשה, המודעות האפקטיבית, ההכרחית לשמירה על ההומיאוסטזיס, מאפשרת לאורגניזם להתנגד לאנתרופיה. ההבנה הזו מחברת אותנו לשאיפה של החברה הברלינאית להסביר את החיים באמצעות חוקים פיסיקליים. ייצור חי יכול לשמור על הומיאוסטזיס מפני אנתרופיה, מפני החוק השני של התרמודינאמיקה, הקובע כי הבדלים אנרגטיים בין חומרים תמיד מתאזנים. ייצור חי מייצר הומיאוסטזיס, כוח נגד האנתרופיה. זהו "כוח החיים", ה- Drive, על פי פרויד. זו הדרישה של המיינד, של ה – consciousness כדי לייצר את המאמץ, ולהישמר מפני אנתרופיה.

המודעות שומרת מפני אנתרופיה
מכך, הצורך במודעות, שכאמור, תמיד צבועה ברגש, הוא ברור. ללא תחושה, לא נפעל לספק את הצורך, ונמות. זוהי הדרך להיאבק באנתרופיה. החיים מתנגדים לאנתרופיה. אלו החוקים הבסיסיים של הביולוגיה. הדחפים שלנו מניעים אותה להמשיך לחיות.
האיכויות השונות, של המודעות האפקטיבית הן שבעת הרגשות הבסיסיים: SEEKING, FEAR, RAGE, LUST, CARE/NURTURANCE, PANIC/GRIEF ו- PLAY.
אלו הם מנגנונים הומיאוסטטיים. לכל קטגוריה של רגש יש קוטב נעים וקוטב לא נעים. למשל, מערכת ה- FEAR, הפחד: כשהרודף מתקרב, יש עליה במצוקה, ב- unpleasantness: "אני לא במקום בו אני רוצה להיות". זוהי נגזרת של סטייה מההומיאוסטזיס. כאשר הרודף מתרחק, התחושה היא של הקלה, של pleasantness. המודעות האפקטיבית מורגשת בזמן היציאה מהאיזון והשיבה אליו. בנקודת האיזון, הסיפוק, איננו חשים את המודעות, את הרגש, זוהי הנירוונה. הדבר נכון גם לגבי מערכת ה- SEEKING. ה- SEEKING פועל כל הזמן בחיפוש אחרי מצב חוסר וודאות, uncertainties, מתוך מוטיבציה להפחית את אי הוודאות לכדי וודאות, וחוזר חלילה. זהו הרצף הנעימות-אי נעימות של ה SEEKING. פרופ' סולמס מציין כי ה SEEKING פועל גם בשינה. במחקרי מוח נמצא שה – VTA, המקושר לפעילות מערכת ה – SEEKING, פועל בשינה. זהו תהליך שככל הנראה פועל על הזיכרונות שאצרנו במהלך היום, ומפעיל את תהליכי הקונסולידציה.

לרגשות הבסיסיים יש מנגנוני מימוש ופעולה מולדים, אבל יש לנו אפשרויות לבחור. המנגנונים המולדים למימוש הצרכים הריגשיים, הם הניבויים, ה- predictions הבסיסיים שלנו. אבל נוסף עליהם יש לנו צורך ללמוד מן הניסיון כיצד ליישם את הרגשות הללו במציאות, כיצד לכוונן את פעולותינו לשם מימוש הצרכים. למשל, לא תמיד להפעיל את מנגנוני ה RAGE, הזעם, המולדים, כי כך אנו עלולים לשלם מחיר כבד מידי. הרגשות מנחים אותנו בסביבה, כיצד לספק את צרכינו, אבל עלינו ללמוד יותר ויותר ניבויים ספציפיים על מנת לספק את צרכינו בהתאמה לסביבה.

הניבוי, ההפתעה הלמידה והקוגניציה
הלמידה מן הניסיון, היא היא תכלית הקוגניציה. למעשה, הלמידה עוזרת לנו ללמוד מגוון דרכים לשם סיפוק הצורך שלנו, והפחתת ההפתעה, ה- surprise, שאנו חווים במפגש עם המציאות. ה – surprise הוא מושג מפתח בהבנת תפקיד הקוגניציה והאגו. הפתעה היא החוויה שנוצרת כשישנה סטייה מההומיאוסטזיס, או מהמקום בו ציפיתי להימצא.
כפי שהזכיר פרופ' סולמס בדבריו, מרבית הקוגניציה אינה מודעת. מדוע בכל זאת ישנה מודעות קוגניטיבית? כאשר הפיתרון האוטומטי, הלא מודע, אינו עובד, תיווצר המודעות שמאפשרת לנו לחפש פיתרון אחר לסיפוק הצורך.
מושג ה surprise מתקשר להתפתחות עדכנית בתחום הנוירופסיכואנליזה. ב 2013 פירסם קארל פריסטון, מדען מוח בריטי, מאמר בו הוא מסביר את ההומיאוסטזיס באמצעות נוסחאות מתמטיות. מאמר זה עורר את סולמס לחבור אליו, מתוך ההבנה שזהו מפתח להתייחסות אל הרגשות ואל המודעות הריגשית באופן מתמטי, ולהגשים בכך את האידאל של החברה הברלינאית.
אם ניתן לנסח מתמטית את ההומיאוסטזיס, ניתן לנסח באופן מתמטי גם את ה surprise, את טעות הניבוי, את הסטייה מההומיאוסטזיס. זהו השלב בו מתרחשת המודעות האפקטיבית, שמניעה אותנו לחפש אחרי פיתרון שיישב את טעות הניבוי. כאשר יש טעות ניבוי, יש עוררות ב PAG Periaqueductal Gray)) . ה- PAG הוא מבנה מרכזי המעניק את הvalence, את הערך ההדוני, לרגש. כלומר, טעות הניבוי והמודעות הריגשית כרוכות אנטומית זו בזו, כך שהמודעות הריגשית מניעה אותנו בחיפוש אחרי הפיתרון לטעות הניבוי, בהתאם לערך הריגשי הרלוונטי. ובהתאמה, ה- PAG מצוי בקרבה לגרעין בו מתקבלות ההחלטות הלא מודעות על פעולה.
הפיתרון לטעות הניבוי יכול להיעשות דרך שלושה אופנים. השניים הראשונים עשויים להתרחש באופן אוטומטי: דרך פעולה (action) או דרך שינוי בתפיסה (perception). הדרך השלישית, היא דרך הרגש, ה- affect. שינוי טעות הניבוי דרך הרגש כרוך במודעות. כאשר מתעוררת המודעות ומניעה אותנו לחפש פיתרון שישנה את טעות הניבוי, מתרחש תהליך של רה-קונסולידציה, של חשיבה מחדש, יצירת ניבוי נכון יותר ואצירה מחדש את הזיכרון. זהו שלב של מודעות קוגניטיבית.
***

לסיכום, מתוך דבריו של פרופ' מארק סולמס עולה כי התבוננות ב- consciousness מתוך תפיסת מוניסטית דו-היבטית, מחלצת אותנו מהמבוי הסתום של ה- hard problem. אם המודעות אינה תוצר של תהליכים פיסיקליים-ביולוגיים, אלא היבט אחר של תהליכים אלו, אנו יכולים למצוא מענה לשאלה זו. חשיבותה של המודעות היא בכך שהיא שומרת על ההומיאוסטזיס, על החיים, מפני האנתרופיה. כאשר ישנה חריגה מההומיאוסטזיס, עולה המודעות, שלעד תהא צבועה בגוון ריגשי, ותניע את האורגניזם למציאת מענה לצרכיו. הכלים הקוגניטיביים ישמשו את האורגניזם במהלך זה, הן באופן לא מודע, דרך אינספור התרחשויות גופניות והתנהגותיות לא מודעות, והן באופן מודע, מתוך התעוררות ריגשית, המכוונת לפעולה בסביבה.

הסקירה נכתבה ע"י ד"ר הדס מור-אופק.


כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *